קונטרפונקט

          3. עקרונות יסוד- מרווחים

     קונסוננס ראשי -  מרווח של פרימה, אוקטבה או קווינטה זכה. אלה הם מרווחים יציבים מאד, ושימוש בהם מעכב את הרגשת התנועה וההתקדמות של הקטע המוזיקלי.

     קונסוננס משני-  מרווח של טרצה (קטנה או גדולה), סקסטה (קטנה או גדולה) וכן הרחבות של מרווחים אלה (לדוגמה: דצימה, המתקבלת מהוספת אוקטבה למרווח הטרצה). מרווחים אלה הם יציבים פחות, ומקנים תחושה של תנועה לקטע המוזיקלי.

     דיסוננס  -כל מרווח אחר.

     תנועת צעדים- מאפיינו המרכזי של הקו המלודי הוא תנועה ב"צעדים", כלומר שכל צליל גבוה או נמוך מהצליל הקודם בטון או בחצי טון (באופן דיאטוני, דהיינו בצלילי הסולם). תנועה שאינה צעדים ("קפיצה") תהווה שבירה של הקו המלודי, ונדרשת על מנת להוסיף עניין לקטע המוזיקלי. יש לשמור על תמהיל נכון בין תנועת צעדים לבין קפיצות. כמו כן לרוב לאחר "קפיצה" יבוא "פיצוי", נאמר אם הקול קופץ מעלה, התנועה הבאה שלו תהיה לרוב צעד מטה.

     עצמאות הקווים- במסגרת שיטת הסוגים, מושם דגש על כתיבת קו מלודי עצמאי. לכן, יש להשתדל שה"שיא" של הקו השני לא יתרחש בנקודת ה"שיא" של קו הבסיס, וכי התנועה של הצלילים תהיה מנוגדת כמה שניתן. כמו כן, אין ליצור קונטרפונקט המכיל יותר מ-3 מרווחים זהים רצופים, ויש להימנע מ"קפיצה" בו-זמנית בשני הקוים ולאותו הכיוון. בנוסף יש להימנע מאוקטבות או קווינטות מקבילות ומנסתרות.

    4. סוגי התנועה

      הסוג הראשון - תנועה בו זמנית. בסוג זה מתקיימת זהות ריתמית בין שני הקוים המלודיים. גם קו הבסיס וגם הקו הקונטרפונקטי מכילים צלילים שלמים בלבד, והמרקם הקונטרפונקטי המתקבל הוא חסר מאפיינים ריתמיים. על כל הצלילים בקו הקונטרפונקטי להיות במרווחים קונסוננטיים מצלילי קו הבסיס, כאשר ההעדפה היא למעט בקונסוננסים ראשיים ולמקמם רק בתחילתו ובסופו של הקטע.

      הסוג השני - יחס ריתמי "2 ל-1". בסוג זה נכתב קו הבסיס בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי בצלילי חצי - כך שנוצר יחס ריתמי של 2:1. גם כאן, על כל אחד מצלילי החצי להיות במרווח קונסוננטי מצליל השלם שמתחתיו, אלא אם הצליל שעל הפעמה החלשה הוא צליל עובר, ואז מותר לו להיות דיסוננס.·  

      הסוג השלישי - קונטרפונקט קישוטי. בסוג זה נכתב קו הבסיס בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי בצלילי רבע - כך שנוצר יחס ריתמי של 4:1. צלילי הרבע הרבים מהווים פעמים רבות "קישוט" למלודיה, ולכן רוב התנועה תהיה ב"צעדים". בסוג זה מותרים מרווחים דיסוננטיים, אך ורק כצלילים עוברים וכקישוט ולא על פעמות מודגשות.

      הסוג הרביעי - הצליל השוהה. סוג זה מתמקד ביצירת קונטרפונקט המבוסס על צלילים שוהים (סינקופות) ועל פתרונם ההרמוני. קו הבסיס נכתב בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי נכתב בצלילי חצי השוהים (באמצעות קשת) לאורך צליל שלם. בסוג זה מתאפשרת כתיבת מרווח דיסוננטי על פעמה כבדה, אך פתרונו בצליל הבא יהיה בצורה קונסוננטית.

      הסוג החמישי - הקונטרפונקט המעורב. סוג זה מהווה "סיכום" של כלל הסוגים, ומשלב את כלל המאפיינים הריתמיים, המלודיים וההרמוניים שלהם. בסוג זה הכתיבה היא חופשית כמעט לחלוטין.

       5. פוליפוניה

     פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה, המתאר מרקם מוזיקלי שבו מספר קולות עצמאיים נעים במקביל זה לזה. הפוליפוניה נבדלת ממרקמים מוזיקליים אחרים בכך שאין בה היררכיה מובהקת בין הקולות. על אף שלעיתים ניתן לזהות בפוליפוניה קו ראשי וקו משני, אין הדבר דומה למצב במרקם ההומופוני, שבו קו מלודי אחד מוגדר באופן מובהק כמנגינה ראשית, והוא מלווה על ידי אקורדים או קווים מלודיים משניים. כוחה של הפוליפוניה נובע מעצמאותו של כל קול, כלומר ייחודו הריתמי או המלודי, כך שגם אם ישנו קו בולט מעל לשאר, נוצר טשטוש במידה כזו או אחרת של ההיררכיה בין הקולות, ונדרשת האזנה ערה לכל קול בפני עצמו.

     שימוש בטכניקה זו נפוץ ביותר במוזיקת רנסאנס ובארוק. בסגנונות אלו הפוליפוניה היא צורת הכתיבה השלטת, והיא שמגדירה את עקרונות הסגנון. עם זאת, גם בסגנונות מאוחרים יותר במוזיקה הקלאסית ישנן אינספור דוגמאות לשימוש בפוליפוניה, זאת על אף שמקובל לזהות את הסגנון הקלאסי והרומנטי עם מרקם הומפוני והרמוני. ככלל שימוש במידה כזו או אחרת במרקם פוליפוני קיים כמעט בכל סגנון מוזיקלי, לרבות מוזיקה קלאסית מודרניתועכשווית, ג'אז, רוק מתקדם ועוד.

     . כאמור, יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת, ולא תמיד ניתן לזהות מנגינה ראשית שמובילה את היצירה, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה מוזיקלית רבה למאזין המצליח להבין את דרך ארגונה של היצירה ואת היופי שבשילוב המנגינות השונות זו בזו.      · ישנו דמיון מסוים בין  'הפוליפוניה' לבין המונח 'הטרופוניה', אלא שהאחרון למעשה מציין קו מלודי אחד שמבוצע על ידי כמה קולות במקביל, כאשר כל קול עושה בו שינויים ווריאציות מינימליות, חלקם בגדר קישוט בלבד. ההטרופוניה אם כן אינה אלא הרחבה של קו אחד על ידי וריאציות עליו, בעוד שהפוליפוניה נוצרת מקיומם בו זמנית של מספר קולות שונים ועצמאיים.

     ·בסגנונות הרנסאנס והבארוק, הדרך המסורתית להתמודד עם האתגר שבהאזנה למרקם פוליפוני, הייתה ליצור "חיקוי" מוזיקלי, לרוב בפתיחת יצירה או בפתיחת חטיבה חדשה ביצירה. למוזיקה המבוססת על חיקויים גרסאות רבות, והמפורסמת שבהן היא ה'קאנון'- צורה שבה המנגינה המופיעה בקול הראשון שנכנס, מחוקה באופן חמור ומדויק על ידי הקולות הבאים שנכנסים אחריו. אחת הצורות המפותחות ביותר שמבוססת על מרקם פוליפוני ועושה שימוש נרחב בחיקויים, הא צורת הפוגה. החיקויים עשויים לעזור למאזין לעקוב אחרי הקולות השונים המופיעים בו זמנית במרקם פוליפוני, אך מטרתם אינה רק לעזור למאזין, אלא להציג נושא מוזיקלי ראשי אחד, אשר עובר בין הקולות ומופיע בכל פעם במקום אחר, ובווריאציה אחרת.

     . איפיון: מוזיקה מונופונית והומוריתמית ברובה, כנראה שירת אוניסונו ללא רישום בתווים של ליווי אינסטרומנטאלי, על בסיס המזמור הפשוט (קנטוס פלאנוס). ראשית הפוליפוניה התפתחה בתקופה זו. החל תיווי הרמוני במרווחים קונסוננטיים של קווינטות זכות, אוקטבות ואוניסונו ובהמשך גם קוורטות זכות. התיווי בראשית ימי הביניים לא הגדיר מקצב, אם כי כתב נוימות נתן מושג ברור לגבי הפיסוק, וכתב התווים המאוחר יותר כלל כבר סימונים ריתמיים. סימוני המקצב בתווים אפשרו יחסי גומלין מורכבים בין קולות שונים. לקראת סוף התקופה התפתחו שימוש בריבוי טקסטים וכתיבת ליווי אינסטרומנטאלי.

פוליפוניה-  רב קוליות. מוזיקה שנשמעים בה כמה קולות, וכולם חשובים כמעט באותה מידה. לכל קול עשויה להיות מלודיה משלו. 

6. הומופוניה 

הומופוניה (מ-יוונית): הומו - שווה, פוניה-קול, צליל) הוא מונח שמתייחס למרקם מוזיקלי רב-קולי. הומופוניה מאופיינת בקול ראשי מוביל, וקולות נוספים ה"כפופים" לו, ומשמשים בעיקר כליווי וכמעשירי המרקם. לדוגמה, שיר רוק בן זמננו הוא בעל מרקם הומופוני - הזמר מוביל ושאר הכלים מלווים ומייצרים אווירה.

ההומופוניה נבדלת מהפוליפוניה, בה לכל קול יש עצמאות מוחלטת, ומההטרופוניה, בה כל הקולות נעים יחד, באותו המקצב ובאותה מסגרת טונאלית. ההומופוניה הייתה מקובלת בעיקר בתקופה הקלאסית. בתקופה זו הייתה המוזיקה מאופיינת בסימטריה ובפשטות. וכן בתקופה הרומנטית בה התרחב השימוש בסגנון הליד על ידי פרנץ שוברט.

·        הומופוניה- מרקם שבו הקולות נעים ביחד מבלי שאחד מהם יגלה עצמאות ריתמית. להלן דוגמא – יצירה לחמישה קולות שלכל קול מלודיה משלו וכולם נעים יחד.

 7. הטרופוניה-

הטרופוניה (מיוונית: הטרוס, έτερος - שונה ופון, φωνή - צליל) במוזיקה הוא סוג של מרקם, המאופיין בשינויים בו-זמניים של קו מלודי יחיד. אפשר לראות במרקם כזה מעין חד-קוליות מורכבת, שיש בה רק מלודיה יסודית אחת, אך היא באה לביטוי בו בזמן בקולות רבים, שכל אחד מהם מנגן את המלודיה באופן שונה, בין אם השוני הוא במקצב או במהירות, ובין אם הוא מתבטא בעיטורים ובעיבוד החומר באופנים שונים. המונח (שטבע ארכילוכוס לפי מורטון או אפלטון, לפי פיטר קוק) הוכנס תחילה למוזיקולוגיה שיטתית לציון תת-קטגוריה של מוזיקה רב-קולית, אם כי כיום רואים בו קטגוריה בפני עצמה.

הטרופוניה היא במקרים רבים סימן היכר של מוזיקה מסורתית חוץ-מערבית - למשל הגאגאקו היפני, הגמלאן (מוזיקה) האינדונזי, הרכבי קולינטאנג פיליפיניים והמוזיקה המסורתית של תאילנד. עם זאת, מסורת אירופית איתנה להפתיע של מוזיקה הטרופונית מכריזה על קיומה בשירת המזמורים הגאליים של ההיברידים החיצוניים.

מוזיקה תאית איננה הרמונית, מלודית או קווית, וכרגיל במוזיקה מסוגה זו, היא מאורגנת ביסודה באופן אופקי. התשלובת האופקית של המוזיקה התאית בנויה ממלודיה ראשית, המנוגנת בעת ובעונה אחת עם גרסאות שונות שלה, הנעות ביחידות רתמיות איטיות ומהירות יותר באופן יחסי. קווים נפרדים של המלודיה ומשתניה נשמעים באוניסונו או באוקטבות רק בנקודות מבניות מוגדרות, והבו-זמניות של גבהים שונים איננה תואמת את השיטה המערבית של מהלכי אקורדים מאורגנים. בין הנקודות המבניות, שבהן נפגשים גובהי הצליל (אוניסונו או אוקטבות) כל אחד מהקווים מותאם לסגנון הביטוי הייחודי לכלי שמנגן אותו. התשלובת האנכית בכל נקודת ביניים נתונה איננה עונה על שום מהלך קבוע; הנאמנות הקווית לסגנון היא הקובעת. גובהי הצליל האחדים היוצרים מדי פעם מבנה בו-זמני מורכב ביותר עשויים להופיע בכל נקודה שהיא בין גובהי הצליל המבניים. המוזיקה "נושמת" על ידי התכווצות לגובה אחד ולאחריה התרחבות למגוון גבהים גדול, ושוב התכווצות לגובה מבני אחר, וכן הלאה לכל אורך היצירה. לאוזן מערבית תשלובות הגבהים הללו בין נקודות מבניות עשויות להישמע שרירותיות ונעדרות הגיון או עקביות, הרי הקווים האינדיבידואליים עקביים ביותר ושומרים על רצף הגיוני. דפוס הגבהים המופיע בנקודות המבניות הללו הוא הבסיס להיבט המודאלי של המוזיקה התאית.

ההטרופוניה נדירה למדי במוזיקה המערבית הקלאסית עד למאה ה-20, אבל אפשר למצוא אותה לעיתים קרובות במוזיקה של המלחינים המודרניים המוקדמים כמו דביסי, אנסקו וסטרווינסקי, שהושפעו ישירות ממוזיקה שאיננה מערבית (והטרופונית ברובה). הטרופוניה היא, מכל מקום, טכניקה סטנדרטית במוזיקה של האוונגרד לאחר המלחמה - לדוגמה, "שבעה האיקאי" (1962) של מסייאן, "ריטואל: לזכר ברונו מדרנה" של בולז (1974-75) ו"צללי פעימה" של ברטוויסל (1989-96). בריטן עשה בה שימוש מרשים ביותר ברבות מיצירותיו, בהם חלקים מרקוויאם המלחמה ובייחוד בשלושת משלי הכנסייה: "נהר החרטומן", "הכבשן היוקד באש" ו"שובו של הבן האובד".

דוגמא ל-הטרופוניה- בה כל הקולות נעים יחד, באותו המקצב ובאותה מסגרת טונאלית.

קונטרפונקט- סוג רביעי ( שוהים- suspensions)